במרחב ההוויה

הפעם בחרתי לכתוב על שתי מילים קטנות, עם חשיבות גדולה בחיינו: הכלה וקבלה. שתי הוויות, שמופיעות שוב ושוב עם המתאמנים איתם אני עובד. החלטתי לשתף אתכם בכמה מהדברים שאני נוכחתי אליהם.

אני אתאר את הפרשנות שלי לשתי המילים הללו ואת המשמעות שלהן בתהליך הצמיחה וההתפתחות האישית.

 הכלה

במילון הכלה היא:

• היכולת של גוף או חפץ להכיל דבר כלשהו.
• הכמות שדבר יכול להכיל בתוכו.
• איפוק, בלימת תופעה ומניעת התפשטותה כדי למנוע הסלמה.

הפירוש ל-"הכיל" במילון:

• שמר, החזיק בתוכו.
• היה בו נפח או מקום לכמות מסוימת.

 עבורי הכלה היא היכולת לשמור/להשאיר בתוכנו את התחושות, הרגשות, המחשבות והתגובות האוטומטיות שעולות בנו בעקבות אירוע חיצוני או פנימי. ההפך מהכלה היא תגובה אוטומטית. במקום שבו אין הכלה אנחנו מגיבים בתגובה אוטומטית על אירוע חיצוני או פנימי שקרה. פיתוח יכולת ההכלה מאפשר לנו לבחור את דרך הפעולה שלנו, במקום להגיב בצורה אוטומטית. אנחנו בוחרים איך להגיב ולפעול, במקום שאירועים חיצוניים ופנימיים יפעילו אותנו. אנחנו מנהלים את התגובות ודרך הפעולה שלנו במקום להיות מנוהלים מבחוץ.

 דוגמאות:

• אני נוסע בכביש ומישהו חותך אותי בפראות. עולה בי כעס והתגובה האוטומטית שלי היא לקלל ולצעוק עליו. הכלה תהיה לנשום עמוק, להיות נוכח לכעס ולמחשבות  שעולים בתוכי ולבחור לחזור להתרכז בנהיגה. זה לא אומר שאין בי כעס, הוא קיים, אבל התגובה שלי כבר לא מתוך הכעס. אולי אפילו אני אבחר לברך אותו בנהיגה בטוחה.
• חזרתי הביתה והוא מבולגן. עולה בי כעס, תסכול, ייאוש וכולי… התגובה האוטומטית שלי היא לצעוק "כמה פעמים כבר אמרתי לכם לסדר….". הכלה תהיה להשאיר את הכעס ואת התגובה האוטומטית בתוכי, ולבחור בחירה מודעת איך לפעול או להיות ביחס לבלגאן.

 אני רואה בהכלה שלב ביניים בדרך לקבלה. זה יכול להיות מאוד מתסכל כשיש משהו במציאות ואומרים לנו "תקבל את זה". הקבלה בדרך כלל לא נגישה לנו בצורה מיידית. לעומת זאת, עבור רוב האנשים, עם קצת מודעות ובחירה, ההכלה של המצב אפשרית עבורם. פיתוח של יכולת הכלה, הוא תוצאה של מודעות לכך שאנחנו מגיבים במצבים שונים בצורה אוטומטית ורצון אותנטי לשינוי. מתוך המודעות והערות שלנו לדרך שבה אני מגיבים, אנחנו יכולים להתחיל לבחור להכיל את מה שעולה בנו ולבחור לפעול אחרת. זה דורש תרגול, זו מיומנות נרכשת וזה אפשרי לכל אחד מאיתנו. באימון ראיתי פעם אחר פעם אנשים שמתחילים לפתח את היכולת הזו כבר אחרי שיחה אחת על הנושא וכעבור שבוע הם מספרים על פעמים ראשונות ש"זה עבד להם".

קבלה (Acceptance באנגלית)

 בחיפושי באינטרנט מצאתי את ההגדרה הבאה באנגלית:

 Acceptance usually refers to cases where a person experiences a situation or condition (often a negative or uncomfortable situation) without attempting to change it, protest, or exit

 ההגדרה שלי לקבלה: להיות עם המציאות בשלווה. משהו קורה או קיים במציאות, ואני נשאר שליו מולו או איתו. זה יכול להיות משהו בי, משהו באחר או משהו במציאות/נסיבות. ההפך מקבלה הוא התנגדות. יש מצב, או שקיים משהו במציאות ואנחנו מתנגדים אליו. זה יכול להיות משהו פנימי בתוכי - כמו למשל העובדה שאני דואג - ומולו השאלה היא האם אני מקבל את זה, או במילים אחרות, האם אני יכול להיות שליו נוכח העובדה שאני דואג. זה יכול להיות משהו חיצוני בי, כמו המראה החיצוני שלי. זה יכול להיות משהו במציאות, כמו מצב חשבון הבנק שלי וזה יכול להיות משהו באחר, כמו למשל העובדה שבת הזוג שלי בעלת נטייה לצאת באיחור מהבית. בכל אחד מהמקרים, יש מצב נתון ואנחנו יכולים להתנגד אליו או לקבל אותו.

 הרווח המיידי בכל מקום שבו אנחנו מקבלים משהו, הוא שהשלווה שלנו גדלה ואיתה גם האפשרות לשמוח ולאהוב. מנגד, המחיר המיידי שאנחנו משלמים בכל מקום שבו אנחנו לא מקבלים משהו (בעצמנו, באחר, במציאות) הוא פגיעה בשלווה שלנו. בכל פעם שאנחנו מתנגדים למציאות כפי שהיא, נחווה פגיעה בשלווה שיכולה להחוות כחוסר נוחות או טרדה קטנה ועד לכעס, דאגה וכולי…

 אז אם קבלה היא דבר כל כך טוב ונפלא, למה אנחנו לא מקבלים את עצמנו, את המציאות, את האחר? אחת הסיבות שאני פוגש פעם אחר פעם, היא האמונה שאם נקבל משהו הוא יישאר כפי שהוא ולא ישתנה. מנגד אם נתנגד לו אז הוא כן ישתנה. אפשר לראות את זה קורה בהזדמנויות רבות, כגון:

• אנחנו לא מקבלים את בן הזוג שלנו כי אנחנו לא אוהבים איך שהוא ואנחנו רוצים שהוא ישתנה.
• אנחנו לא מקבלים את עצמנו כפי שאנחנו כי אנחנו רוצים להיות אחרת.
• אנחנו לא מקבלים את המציאות כי אנחנו רוצים שהיא תשתנה.

 לפעמים אני פוגש אנשים שכועסים על המצב הפיננסי שלהם כי הם רוצים שהוא ישתנה. זה יכול להישמע מגוחך אבל אם תתבוננו פנימה תוכלו בוודאי למצוא מקום בו אתם מתנגדים למציאות כדי שהיא תשנה, ע"י כעס או בכל דרך לא נינוחה אחרת. אנשים רבים משתמשים בכעס/ביקורת/האשמה כלפי עצמם כמוטיבציה להתפתחות וצמיחה אישית. זה עובד עד רמה מסוימת בלבד, ויש לזה מחיר כבד של פגיעה בשלווה שלנו, באיכות החיים ובבריאות. הפרדוקס הוא שדווקא לקבל משהו בעצמנו או באחר מביא פעמים רבות לתהליך של צמיחה והתפתחות. עצם הקבלה עצמה היא הצעד הראשון בתהליך של שינוי. במקום בו אנחנו מקבלים את עצמנו כפי שאנחנו, חלה גדילה ומשהו חדש מתאפשר ואילו כאשר אנחנו מתנגדים למי שאנחנו אנחנו משמרים את המצב כפי שהוא. קארל יונג אמר את זה בצורה מאוד מדויקת: "Everything you resist, persist".

 לקראת סיום אני רוצה לשתף אתכם באחד השיעורים המשמעותיים שאני למדתי כשהתאמנתי בעצמי על יצירת זוגיות. הבנתי שמפתח הכרחי לזוגיות שלווה, נעימה והרמונית, הוא לקבל את בן/בת הזוג קבלה מלאה ב-100%. ברגע שיהיה אחוז אחד שבו אנחנו לא מקבלים את בן/בת הזוג, שם תיווצר ביקורת, גלויה או סמויה, שתביא לבסוף לפגיעה בקשר. המפתח לפיתוח קבלה בעיני, הוא דבר ראשון ללמוד לזהות את המקומות שבהם אנחנו מתנגדים למציאות. המקומות בהם אנחנו רוצים שמישהו או משהו יהיו אחרת ושפוגעים בשלווה שלנו. כשאנחנו מזהים מקום שכזה, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו:

• במה אנחנו מאמינים כשאנחנו בוחרים להתנגד למציאות?
• במה אנחנו מאמינים כשאנחנו כועסים/מאשימים/צודקים… ביחס לאותו דבר?
• למה זה כדאי לנו, או משתלם לנו להתנגד?

 המעבר מלהתנגד למשהו במציאות, ל"לקבל" את זה שהוא קיים יכול להראות קטן או סמנטי, אבל השינוי ההווייתי הזה בתוכנו הוא בעל אחת ההשפעות המשמעותיות ביותר על השלוה, ההתפתחות והצמיחה שלנו.

 אתם מוזמנים להגיב ולשתף. 

תגיות: הוויה, הכלה, מציאות, קבלה, תגובות

הרבה פעמים אנשים "עושים" את כל מה שצריך - דייטים, בליינד-דייטים, שידוכים, אתרי היכרויות, מועדונים וכו'. מבחינתם הם מאוד רוצים זוגיות, חלקם אומרים שזו המטרה העיקרית בחייהם, הם משתדלים ואולי אפילו מתאמצים וזה לא קורה. יש אנשים שלא ערים לכך שיש בתודעה שלהם חלק שיש לו אינטרס ברור להיות לבד. אולי חלק זה נסתר והם אינם מודעים אליו, אבל אם מתבוננים במציאות, הם לבד - משמע החלק הזה מנהל אותם ומנצח את הבחירה שלו - להיות לבד.

 בטור זה אציג שלוש סיבות שבגללן אנשים לבד. אלו סיבות שאני מכיר מניסיוני בעבודה עם מתאמנים ומתוך התבוננות על חיי האישיים והדרך שאני עברתי. הנחת הבסיס של הגישה שאציג אומרת שכל מה שקורה במציאות שלנו זו השתקפות של התודעה שלנו. אנשים יוצרים את הלבד בחייהם וגם את הביחד. הבסיס ליצירת מפנה בכל אחת מהסיבות שאציג הוא לקיחת אחריות מלאה של האדם על כך שהוא לבד. אני פוגש אנשים שאומרים שהם לבד בגלל ערב רב של סיבות - כל הטובים כבר תפוסים, אני שמן מדי, כל הנשים רדודות ומעוניינות רק בכסף, הגברים התל אביביים מעונינים רק בדבר אחד וכו'…  אולם מפנה אמיתי בזוגיות ובחיים בכלל, יכול לקרות רק מתוך לקיחת אחריות מלאה של האדם על חייו והמתרחש בהם. זה יכול להיות קצת מעצבן בהתחלה לוותר על כל הנסיבות החיצוניות ולהגיד שזו אחריות שלי, אבל בעיני, זה גם מלא תקווה, כי זה אומר שהמפתח לחיי בידי, ואני יכול להשפיע וליצור את המציאות שלי. הסיבות שיתוארו בדרך כלל מנהלות אנשים מאחורי הקלעים של התודעה שלהם. המטרה בעבודת מודעות היא להעיר את האדם לסיבות שמנהלות את זה שהוא לבד. מתוך הערות והמודעות ניתן לקחת אחריות ולבחור בחירה שונה ומעצימה.              

 בעבודה עם מתאמנים פגשתי שלוש סיבות עיקריות ל"להיות לבד":

• קשר זוגי קודם שלא הושלם או לא נסגר בצורה מלאה ונקייה.
• הקשר/מסקנה/אמונה שלילים שיש לאדם לגבי זוגיות.
• כעס לא פתור על אחד או שני ההורים והענשתם ע"י כך שאני לבד.

 אני אתאר כל אחת מהסיבות ואתן דוגמאות.

הסיבה הראשונה היא קשר זוגי קודם שלא הושלם או לא נסגר בצורה מלאה ונקייה.

לפעמים, למרות שפיסית הקשר הסתיים, אנשים נשארים בתודעה וברגשות ביחד. הם ממשיכים לשמר את הקשר בצורה כזו או אחרת. זה יכול להיות ממקום של תקווה ורצון שהקשר יחזור או ימשך, זה יכול להיות ממקום של כעס, או אשמה וזה יכול להיות גם ממקום של פגיעה עמוקה שחווינו והמסקנות והרגשות שאנחנו מנהלים מאז ויש כמובן סיבות נוספות. לחלק מהמקרים הללו אנשים קוראים "אקס מיתולוגי".  בכל אחד מהמקרים הללו, אנשים ממשיכים לנהל בתודעה שיחות, ממשיכים להרגיש רגשות חיים ועוצמתיים, בין אם הם ערים אליהם ובין אם לא. התוצאה היא פגיעה באנרגטיות, בחיות, בהוויה ובפניות שלהם ליצירת קשר חדש. הקשר הישן ממשיך להשפיע ולנהל אותם גם ביצירת קשרים חדשים. סימן אפשרי לזה שקשר מהעבר לא סגור, הוא שכשחושבים עליו או נזכרים בו עולים כאב, מבוכה, אכזבה, כעס, אשמה - בין אם זה על האחר או עלינו. ולפעמים עולים תקווה, רצון או ציפייה לחזור לקשר, לביחד. בכל אחד מהמקרים הללו זה עשוי להיות סימן לכך שהיחסים לא נקיים ולא הושלמו או נסגרו. לפעמים אנשים חושבים שיצירת קשר חדש, זה מה שירפא וישלים את הקשר הקודם. אולי זה נכון, אבל במקרים שאני פגשתי, דווקא פתיחה, סליחה וניקיון של הקשר הישן אפשרו יצירה של קשר חדש ממקום פתוח, נקי ונטול השפעות מהעבר.

 דוגמא: מתאמנת שמאוד מחויבת בחייה לחתונה ולילדים. היא יצאה במשך כחצי שנה עם בחור, הייתה בטוחה שהוא האחד בשבילה ושאיתו היא תתחתן ושנגמרו החיפושים בחייה. היא התעלמה מסימנים כמו התעלמות ממנה וחוסר כבוד מצידו שהופיעו מדי פעם. יום אחד הוא נפרד ממנה באמירה שהיא טובה מידי בשבילו. בתחילת האימון היא אמרה שהיא חוששת מאוד מהתבוננות על הקשר. היא אמרה שזה מכאיב לה ושמאוד קשה לה עם זה. שהיא נמנעת מלחשוב על זה וזה מופיע לה כמועקה קשה. כחלק מתהליך האימון התבוננו על הקשר הקודם, על מה שקרה בו, על הסימנים שהיא בחרה להתעלם מהם. היא יכלה לראות שהיא למדה וגדלה מאז, שהיא למדה להקשיב לקול הפנימי שלה ולעמוד על שלה. היא הסכימה לסלוח לעצמה על כך שהיא התעלמה מסימנים מקדימים ועל כך שויתרה על עצמה לטובת שמירה על הזוגיות. היא החליפה את האמירה שלה על עצמה מכך שהיא מאכזבת וכישלון בזוגיות לכך שהיא לומדת ומתפתחת והיה בקשר שיעור חשוב עבורה. לאחר ההתבוננות והניקיון היא דיווחה שהיא מרגישה הקלה משמעותית, שאבן ירדה לה מהלב ושהיא שמרה את זה שנתיים בבטן ועכשיו זה מאחוריה. כיום היא בשלב שבו היא יוצאת לדייטים ממקום אחר - פתוח, מאפשר.

הסיבה השנייה היא הקשר שלילי לגבי זוגיות.

 הקשר הוא מסקנה או תפיסה שיצרנו בתודעה שלנו. לדוגמא אני גדלתי בבית שבו ההורים תמיד רבו, ביקרו והאשימו אחד את השני, יצרתי הקשר שזוגיות זה מריבות, ביקורת והאשמה. מישהי שיצאה עם גבר ששיקר לה יכולה ליצור הקשר שגברים הם רמאים ושקרנים. מישהו שנפתח בקשר ונפגע יכול ליצור הקשר שלהיפתח רגשית זה מסוכן ועדיף להישאר מרוחק.  הדרך שבה התודעה שלנו עובדת היא שאנחנו יוצרים הקשרים כתוצאה מדברים שקרו לנו ואח"כ אנחנו מסתובבים בעולם ואוספים הוכחות לכך שההקשרים שלנו נכונים. אנחנו מאשרים ומוכיחים אותם מחדש כל הזמן. כשאנחנו מחזיקים מסקנה או הקשר בתודעה שלנו (גם אם הם בתת מודע) - אנחנו נמשכים לסיטואציות, מצבים ומערכות יחסים שיוכיחו את ההקשר שלנו. בתחום הזוגיות זה אומר שניכנס שוב ושוב למערכות יחסים שיחזקו או המסקנות שלנו לגבי זוגיות, אהבה, בני זוג וכו'.

 חשוב להדגיש שכולנו מחזיקים מסקנות והקשרים בתודעה שלנו ומוכיחים אותם כל הזמן. אין בכך כל רע, זו הדרך שבה התודעה שלנו עובדת. אבל כשאנחנו מחזיקים הקשר או מסקנה שפוגעים בנו, זה מקום שבו אנו רוצים ליצור מפנה.  בתחום הזוגיות ראיתי אנשים שיוצרים הקשרים מתוך הזוגיות שהם ראו אצל ההורים, מתוך מערכות יחסים שהם היו בהן בעבר, מהקשר הזוגי הראשון שלהם, ומקשר שבו הם מאוד נפגעו  או מקשר שהסתיים בניגוד לרצונם. הקשרים נוצרים פעמים רבות במקום שבו נפגענו, מתוך המחויבות שלנו להגן על עצמנו ועל הרגשות שלנו. ההקשרים תמיד נוצרים לטובתנו, פעמים רבות כדי להגן עלינו, אבל לפעמים הם כבר לא משרתים אותנו יותר.  כאשר לאנשים יש הקשר שלילי לגבי זוגיות, יש בתודעה שלהם חלק שיגן עליהם מפני פגיעה חוזרת. חלק זה יעדיף להיות לבד על פני הסכנה להיפגע שוב או שאולי יעדיף להישאר סגור ומתגונן ובכך לפגוע בסיכוי ליצירת קשר. בד"כ אנשים לא מודעים לכך, ואין להם מושג שיש בהם חלק שמפריע ומחבל בסיכויים ליצור זוגיות או רגשות.

 דוגמא להקשר: במהלך העבודה עם מתאמנת גילינו שעבורה זוגיות זה הקץ לחופש, להחלטות לבד, לעשות מה שהיא רוצה. זוגיות עבורה זה להיות מבוגרת, אחראית, מחויבת, לחיות חיים של כל מה שצריך. כשהיא חושבת על זוגיות היא רואה מסלול של להתחתן, לעשות ילדים, לקחת משכנתה, ואז לעבוד בעבודה שהיא לא אוהבת כי חייבים לפרנס. היא רואה חיים קשים של סבל שתחילתם בזוגיות. מתוך מחויבות פנימית להגן על עצמה, היא עושה כל שביכולתה כדי לא לאפשר בכלל מצב שהיא תיכנס לזוגיות. לאחר שהמתאמנת התעוררה להקשר ולהשפעתו על חייה, התאפשרה יצירה של הקשר חדש ומעצים לזוגיות.

הסיבה השלישית היא כעס על הורה (בדרך כלל) והענשתו אותו בכך שאנחנו לבד.

לפעמים, כשאנשים לא יוצרים זוגיות עובדת במשך שנים או שהם יוצרים זוגיות ולא מתמידים בה, חבויה שם שיחה עמוקה של כעס והענשה כלפי אחד ההורים שלנו או שניהם. זה יכול להישמע קצת מוזר וקשה לעיכול בהתחלה ואני אסביר. הדברים שבדרך כלל הכי חשובים להורים הם שהילדים שלהם יתחתנו, יעשו ילדים ויסתדרו כלכלית. סביר להניח שלפחות לאחד מהם הכי חשוב זה שהילדים יתחתנו ושהם לא יישארו לבד. לפעמים אנשים שנפגעו מההורים בגילאים שונים בוחרים להעניש אותם ע"י מניעת הדבר שהם הכי רוצים. אם תסתכלו על ילדים תראו שהם יודעים לזהות מגיל צעיר מאוד מה הכי מכאיב להורים שלהם והם מענישים אותם בדיוק בנקודות הכואבות להם. יש אנשים שחלק הילדי שבהם נשאר פגוע וכואב במשך שנים רבות. הוא מחזיק כעס על ההורים ומבחינתו יותר חשוב להעניש את ההורים על כך שפגעו בו והכאיבו לו מאשר להיות בזוגיות. זה ממש לא מעניין את החלק הזה שאותו אדם בוגר רוצה להיות בזוגיות. יש לו אג'נדה משלו וכשמסתכלים במציאות של האדם רואים שהילד המעניש הוא זה שמנצח. 

במקרים שאני פגשתי למתאמן לא היה מושג שזו השיחה שמנהלת אותו. השיחה הזו חבויה עמוק בפנים ואנשים לא ערים אליה. גם כשהיא עולה באימון זה לוקח זמן לראות אותה ולקחת עליה אחריות. אחת האינדיקציות האפשריות לכך ששיחה כזו קיימת היא שכשאנשים פוגשים את ההורים שלהם או מדברים איתם עולה כעס. אני למשל במשך שנים הייתי מתעצבן על אמא שלי כמעט בכל שיחת טלפון או מפגש שלנו. בד"כ שוב ושוב על אותם דברים בדיוק. היום לאחר תהליך של סליחה, השתנו מאוד היחסים והכעס כמעט ואינו נוכח בהם.

 דוגמא: מתאמנת שחוותה מאז גיל צעיר תחושה של אכזבה של אבא שלה ממנה. באימון ראינו שהיא כועסת מאוד על אבא בנושאים רבים. בהתחלה זה בכלל לא היה נוכח והיא סיפרה איזה אבא טוב הוא, אבל יחד עם זאת ראינו גם שהיא מרוחקת ממנו ונמנעת מלשתף אותו בחייה. ככל שפתחנו את שיחת הכעסים מול אבא, היא הבינה שזה מה שהיה בעבר ובחרה לקחת אחריות על היחסים איתו היום כבוגרת. היא הבינה שהכעסים עליו לאורך השנים מביאים לכך שתעניש אותו במקום שהכי כואב לו - ביצירת זוגיות והיא אכן נמנעת מכך בכל דרך אפשרית. מתוך פתיחת השיחה על הכעסים והנכונות לסלוח לאביה היא קיימה איתו שיחה ממקום של לקיחת אחריות על היחסים ותקשרה את מה שהיא הבינה באימון ואת הבחירה החדשה שלה ביחסים. מתוך לקיחת האחריות והניקיון שהיא יצרה ביחסים נוצרה אפשרות לקרבה ולאהבה שלא הייתה קיימת קודם. היא דיווחה על עלייה בחיות ובחיוניות שלה.

טור זה נוגע במספר שיחות שיכולות להתנהל בתודעה ולהביא לכך שאנשים עושים בחירה (לא מודעת בדרך כלל) להיות לבד או לחבל בזוגיות שלהן. תהה הסיבה שתתבהר אשר תהה, בכל מקרה הדרך ליצירת מפנה בחיינו תמיד תעבור דרך לקיחת אחריות ובחירה מודעת ואמיצה בדרך חדשה. כיוון שאנחנו יוצרים את המסקנות וההקשרים בתודעתנו, אתם מוזמנים לשאול את עצמכם:

• איזה הקשר יש לכם לגבי זוגיות כיום? (מה אתם אומרים על זוגיות?)
• האם אתם רואים את הקשר בין ההקשר הנוכחי שלכם לבין התוצאות בתחום הזוגיות?
• איזה הקשר לגבי זוגיות, אתם רוצים ליצור לעצמכם?
• איך תראה זוגיות במציאות היומיומית מתוך הקשר שכזה?
• האם אתם פוגשים משהו מהנאמר לעיל אצלכם?

 אתם מוזמנים להגיב ולשתף…

תגיות: אהבה, אימון אישי, הקשרים, זוגיות, כעסים, ניקיון, סליחות, תודעה

הטור הבא נכתב קצת באיחור, אני יודע. הוא עוסק בחדשות האתמול. אולד ניוז, מה שנקרא. זה בכוונה. באופי התקשורתי הנפוץ במדינתו הקטנה, בה מפורסמים פרשנויות, מחשבות וביקורות שנייה לאחר אירוע מסוים, בחרתי הפעם בסבלנות. בחרתי להמתין, לראות איך הדברים משפיעים עלי, איפה הם נוגעים בי, מה הם עושים לי. בחרתי להסתכל על הדברים בפרספקטיבה, בפרופורציה, במבט לאחור. אני מאמין שהתבוננות אמיתית צריכה להיעשות ממבט רגוע ומיושב, כי לפעמים בסערת הרגשות והאירועים נסגרות העיניים ונחסמת התודעה ומאבדים בשנייה אחת את היכולת להתבונן ולבחון, להסתכל על האירועים מזווית אחרת, עמוקה יותר, רחבה יותר. בגלל זה אני כותב עכשיו על משהו שאירע לפני כשבועיים, משהו שכבר דובר עליו, נטחן מכל כיוון. התווכחו עליו, צעקו עליו, עשו המון דברים חוץ מלהתבונן עליו וזה מה שאני מנסה לעשות.

שני אנשים, שני נאומים. זאת המציאות האונטולוגית, כמו שאומרים. שני אנשים עומדים אל מול קהל, מאחורי פודיום מכובד. שניהם לבושים בחליפה ועניבה. שניהם מדברים ברהיטות. שניהם מנהיגים. שניהם ניצחו בבחירות, כל אחד במדינתו הוא. שניהם פולטים מילים, לעיתים אפילו את אותן המילים. מילים כמו שלום, פיוס, אחדות, נזרקות לחלל החדר. שניהם מקבלים מחיאות כפיים במקומות המוכרים. שניהם מצולמים. שניהם מודעים היטב לגודל וחשיבות המעמד. שניהם מנוסים, משופשפים בסוג זה של הופעה. זאת המציאות, הכל כך דומה בין שני האירועים. אז למה החוויה כל כך שונה? למה לאחד אני מאמין ולאחד לא? למה אחד נוגע בי והשני מעורר בי אנטגוניזם כל כך גדול?

אני חושב שההבדל הגדול בין שני הנאומים היה הבדל הוויתי. מעבר למשנה מדינית, בעיות פוליטיות ושאלות הרות גורל כגון האם לאיראן תהיה פצצת אטום או לא, היה פער בין ביבי לאובמה בעיקר ברמה ההווייתית. אחד הדברים בהם אני מאמין הוא שהוויה אף פעם לא משקרת. לא משנה עד כמה אתה אשף במילים, להטוטן פוליטי ותקשורתי ואלוף המצלמות, אתה תמיד תהיה חשוף להווייתך והיא זו שתקבע.

הנאום של אובמה היה נאום רוחני. נקודה. זה כל הסיפור. לא מדינות, לא דתות, לא אני-אתה, לא עשו לי, שתו לי, אכלו לי. זה היה נאום ששיקף התבוננות עצמית, בחינה פנימית של אירועים והיסטוריה והקשר אחר שעלה בעקבותם. זה היה נאום של מנהיג שלוקח אחריות על עצמו, על מדינתו ועל אנשיו וקורא לאחרים לקחת את אותה אחריות. זה היה נאום שלא פוחד להגיד- אולי טעינו? אולי כשלנו לאורך הדרך? אולי היינו לא בסדר?

זה היה נאום שביטא את העיקרון הראשון באימון הסאטי-  ההשתקפות במרחב- איפה האחריות שלי במה שקורה במרחב שלי. זה היה נאום שמבין שכשמתעלים מעבר לראייה הצרה של הדברים, מתקיימים יחסי גומלין הדוקים בין כל אדם ואדם עלי אדמות. זה היה נאום שהפנים את העובדה הפשוטה שמעבר לפרשנויות, לשיחות הפנימיות, לשיפוטים, לתפיסות ולאמונות- כולנו בסופו של דבר בני אדם. שתי עיניים, שתי אוזניים, אף ופה. זה היה נאום שמודע היטב לכך שכל עוד נחשוב במושגים של הם אל מול אנחנו, טובים אל מול רעים, מתקדמים אל מול מפגרים, לא יקרה כלום, מעגל הסאמסארה ימשיך להסתובב ומי שישלם את המחיר זה המין האנושי והדרך היחידה לצאת מהמעגל היא לא ע"י עוד קו על המפה או החלטה נושאת מספר במועצת הביטחון של האו"ם, אלא פשוט עיניים חדשות, מבט אחר, התבוננות אחרת על הדברים. תפיסה אחרת של המציאות ולקיחת אחריות על מעשים, על אמונות, על דיבורים.

כמו שכבר אמרתי, זה היה נאום אחר ממה שהאוזניים שלנו התרגלו לשמוע בשנים אחרות ובעיני הוא היה אחד מהנאומים מעוררי ההשראה ששמעתי בחיי. נאום שמתכתב עם אמונתו של גנדי, השקפותיו על טבע האדם של מרטין לותר קינג וכתביו של נלסון מנדלה. נאום שפונה אל רוח האדם, אל הווייתו ומזהה את הטוב הבסיסי שקיים בכל אחד מאיתנו. נאום מלא חום, חמלה, ענווה ופיוס. נאום מהלב. אמיתי. אוטנטי.

ואצלנו? אצלנו עוד מתעסקים באם ואז, ב-ייתנו- יקבלו, בהצבת תנאים וגבולות. בעבר במקום בעתיד. בהתחשבנות. להלן שורות נבחרות:

"אם נקבל ערובה לפירוז ואם הפלסטינים יכירו בישראל - נסכים להקמתה של מדינה פלסטינית לצד המדינה היהודית",

אי אפשר לצפות מאיתנו להסכים להקמת מדינה פלסטינית בלי לדרוש תחילה פירוז, ומבלי להתעקש על הסדרים ההכרחיים לביטחוננו".

תנאי יסוד לקץ הסכסוך הוא הכרה פלסטינית פומבית, מחייבת וכנה, בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי".

אז נכון, היו גם דיבורים על פיוס, על אחדות ושלום, על להניח את המחלוקות בצד. אבל האם באמת אתם יכולים להגיד כי הווייתו של ראש ממשלתנו שידרה את אותו חום ואותה חמלה כפי שהרכיבו את נאומו של אובמה? מאיזה מקום אמר ביבי את מה שאמר? מהלב, מהראש? מאיזו הוויה? האם הוא באמת מאמין למילים שיצאו לו מהפה? האם המילים חמסטאן (איזה ביטוי מטופש…מה הוא אומר?) ושלום יכולים להיות חלק מתפיסה אחת? בוודאי שלא. הרי ברור שאם אני תופס את הצד השני כמו שביבי תופס אותו הסיכוי לשלום הוא קטן מאוד אם בכלל הוא קיים.

אני סקפטי. קטונתי מלהיכנס לשאלות על ביטחון ופירוז מנשק. לא מבין בזה ואין לי תשובה. יש מומחים גדולים ממני שלא מהססים להפחיד אותי באיומי טילים על פתח תקווה ובן גוריון. יכול להיות שהם אפילו ייפלו, לא מתווכח עם זה. לא מתווכח גם עם מומחי גבולות שמשרטטים מפות, עם מתנחלים שמאמינים בארץ ישראל השלמה ועם פוליטיקאים שחושבים שהקמת מדינה פלסטינאית תגרום למחיקתה של ישראל מהמפה. אולי הם צודקים, מי יודע. אף אחד לא יודע מה יהיה ואף אחד גם לא יידע. מה שקובע הוא מאיזה מקום אנחנו מתנהלים כיום ומאיזה מקום אנו מקבלים את ההחלטות שלנו. האם זה מתוך אותה הוויה מפרידה, רדופה, מאויימת, חסרת בטחון, שרואה את הצד השני כקטן, מפחיד ומחרחר מלחמה או שאנחנו בוחרים לאמץ עיניים אחרות ולהיות מוכנים לראות את הצד שמולנו בצורה אחרת. חומלת יותר, פתוחה יותר, חמה, אמיצה ומכבדת. לראות אותם כגדולים. לראות את האדם שמעבר. וכן, אני מדבר גם על החמאס וגם על אלה שבאים להתפוצץ בלב ירושלים, כי בסופו של דבר, הם בסך הכל השתקפות שלנו עצמנו.

אמר בודהה: "שנאה לא נפסקת על ידי שנאה, אלא על ידי אהבה. זו האמת הנצחית". ברק אובמה מבין את זה. בנימין נתניהו כנראה עוד לא.

תגיות: אקטואליה, הוויה, פוליטיקה